האם המינוס בבנק מייצר תחושת חסר ועוני, או שתחושת החסר מייצרת את המינוס?
האם ההרגשה שאני לא מושכת מגיעה כי אף אחד לא מתחיל איתי, או שאף אחד לא מתחיל איתי בגלל שאני מרגישה לא מושכת?
זה לא סיפור הביצה והתרנגולת, למרות שנדמה לנו שכן. ההרגשה תמיד מגיעה לפני המציאות, רק שפעמים רבות אנחנו לא מודעים לה,
כי זו תפיסה סובייקטיבית שאיתה נולדנו וקיבלה חיזוקים במהלך הילדות.
שנים שהייתי במינוס, בתחושת לחץ מכך שאין לי כסף. הפער בין הדימוי העצמי החיובי שהיה לי לגבי היכולות והכישרונות שלי ובין מה שהצלחתי לייצר במציאות היה גדול.
שנים רבות לפני שהייתי צריכה לכלכל את עצמי כאדם בוגר הייתי במינוס. גדלתי בקיבוץ ואת התקציב הראשון שלי, למיטב זיכרוני, קיבלתי בגיל 13. תמיד הייתי במינוס בתקציב, אני בכלל לא יודעת על מה הוצאתי את הכסף.
לפני שקיבלתי תקציב לא יכולתי באמת להיות במינוס, אבל הייתי. שנאתי לבקש מאבא שלי כסף. ממש שנאתי את זה. גם שנים רבות חשבתי שהדפוס של החסר נוצר בגלל איך שהוא היה מתנהג. האמת, שכל מה שהוא עשה זה לרשום כמה כסף הוא נתן לי ותמיד בחיוך. הוא גם היה אומר לי שאני ממלמלת ורק כשאני רוצה כסף אני מדברת ברור.
שנאתי לבקש ממנו כסף כי הרגשתי חלשה ומושפלת. את החיוך שלו פירשתי לזחיחות או התנשאות, את האמירה שלו פירשתי כביקורת על כך שאני רודפת בצע. לשם בהירות, אחותי, שקיבלה בדיוק את אותם "תנאים" לא נתקלה בבעיות, לא שנאה לבקש כסף ובטח לא הרגישה רע עם זה. להיפך, היה לה ברור שזה נכון ובסדר ושאבא מחייך כי הוא יודע שהיא תחזיר את הכסף. גם בחייה הבוגרים היא הסתדרה הרבה יותר טוב ממני בכל מה שקשור לכסף.
ההרגשה היא נקודת המפתח. היא זאת שמהווה תמרור ראשון המסמן לנו שמאחוריה יש מידע סובייקטיבי המייצר תפיסת מציאות על ידי פרשנות וככל שאנחנו ממשיכים לחשוב על פי אותה תפיסה, אנחנו נתקלים שוב ושוב באותה מציאות וטועים לחשוב שהמציאות היא הגורמת להרגשה.
כדי לשנות מציאות משנים הרגשה. מהמקור. מאותה תפיסה שגויה. זה לוקח זמן אבל סופר משתלם.
