היא הגיעה אליי לפגישה ראשונה. שלושה חודשים קודם היא נפרדה מהחבר שלה. יותר מדויק להגיד שהוא נפרד ממנה.
היא עצובה, שבורה, לא יודעת מה לעשות עם עצמה, אין לה כוח יותר. הכל היה מושלם עד הפרידה.
למה זה תמיד קורה לי? היא שאלה.
ה"תמיד" שלה מתייחס גם למערכת היחסים הקודמת
שהסתיימה לא ביוזמתה. גם אז היא הייתה שבורה
וגם אז פנתה לעזרה והלכה לטיפול פסיכולוגי.
אני מנסה לברר איתה אילו כלים היא קיבלה ויישמה על מנת לצאת משברון הלב בפעם הקודמת. מה שעזר לה הייתה ההבנה שמערכת היחסים עם הקודם לא הייתה טובה לה. ככל שראייתה התבהרה כך היא הבינה שאינה רוצה אותו בכלל.
גם הפעם היא רוצה להבין מה היה גרוע במערכת היחסים כדי שלא תצטרך להתאבל עליה. אבל יש פה בעיה: מסתבר שהחבר שלה דווקא היה אחלה והתנהג בסדר גמור.
במהלך התקופה שהיו יחד היא כל הזמן פחדה שיעזוב אותה, כמו שעזב הקודם. היא גם שיתפה אותו ולרוב הוא הרגיע אותה. אבל אז הגיע הרגע שבו הוא רצה לצאת לטיול של כמה חודשים. הוא לא התכוון להיפרד ממנה. אבל היא חששה מהטיול, מהמרחק ודיברה על זה הרבה. העמיסה עליו עוד ועוד אחריות לגבי מה שהיא מרגישה.
היא התעסקה בעצמה, במה שהיא צריכה ממנו ובמה שהיא מקבלת. דרשה שוב ושוב שיעניק לה ביטחון, עד שהוא לא רצה יותר את האחריות הזו. הוא גם אמר לה.
עכשיו היא רוצה שאני אשנה לה את נקודת המבט לגביו. שהיא תפסיק לחשוב שהוא מדהים ומהמם. כך היא תוכל להמשיך הלאה ומבלי להיות מודעת להמשיך את הדפוס שלה ולא לקחת אחריות על מה שהיא מרגישה.
הסברתי לה שמה שאני יכולה ללמד אותה זה לא לבוא מתוך תלות. לא לדרוש או לצפות מאחרים שימלאו לה בור בלי תחתית, אלא לסתום את הבור ולהיכנס לזוגיות הבאה ללא חרדת הנטישה שמנהלת אותה.
פגישה שניה לא הייתה...
