לאיתי מאוד חשוב להיראות טוב. לעבודה שלו הגיע בחור בערך בגילו שנראה יותר טוב ממנו. זה מבאס אותו.
"תגיד", אני שואלת, " כשאתה מסתכל על מייקל לואיס אתה גם מתבאס?". "פחות" הוא עונה.
"וכשאתה מסתכל על מישהו בן 17 שנראה יותר טוב ממך אתה מתבאס?". "לא כ"כ", הוא עונה.
הוא מתבאס באופן יחסי. יחסי למה? המוח שלנו עובד עלינו: הוא משווה אותנו לאחרים רק בנושאים מסויימים, אלה שכמובן מציקים לנו. אח"כ הוא מציב גבולות מדומים: הרי אני לא אמורה להיראות טוב כמו גל גדות, רק יותר טוב מנשים שהן כמוני: אמהות שעובדות מעל גיל 35 שהן לא סלבריטי.
ואז הוא משווה וכאילו מבצע מדידה אמפירית.
אם יצאנו פחות טוב, אנחנו מתבאסים. לפעמים כל כך מתבאסים עד שאנחנו מוצאים את עצמנו חושבים במה אנחנו יותר טובים מאותו אדם, מתנשאים מעליו, מקטינים אותו ומפסידים את מה שיש לו לתת.
אם יצאנו יותר טוב, ראו את הנ"ל. וגם חכו רגע, תכף המוח שלכם יימצא לכם מישהו אחר יותר טוב מכם.
השוואות הן אשליה של המוח כדי למדוד אם התקדמתם. אם אתם באמת רוצים לדעת על המיקום שלכם, תשוו את עצמכם לעצמכם לפני שנה, לפני שנתיים ולאו דווקא על פי הישגים חיצוניים. להתקדמות פנימית יש משמעות הרבה יותר גדולה לטווח הארוך. האם החכמתם? האם אתם יודעים טוב יותר מה אתם רוצים? האם למדתם מהטעויות שלכם? האם אתם מרוצים יותר?
השוואות לאחרים תמיד יעכבו אתכם, לרוב יורידו אתכם. שום דבר טוב לא יוצא מהן.
רק אם אתם קולטים מישהו שמעורר בכם השראה זה סימן טוב, כי זה אומר שאתם חושבים שגם אתם יכולים.
(דרך אגב- אתם יכולים בכל מקרה, אתם פשוט לא תמיד חושבים ככה. הכל עניין של נקודת מבט)
מישהי הגיעה אליי וסיפרה שהיא היתה בביקור אצל בת הדודה שלה, והילדים של בת הדודה הרבה יותר מוצלחים מהילדים שלה. "אז מה?" אמרתי, "ואם הם יותר מוצלחים אז תפסיקי לאהוב את הילדים שלך? לא תשקיעי בהם את מה שאת יכולה?"
זה לא באמת משנה אם אנחנו פחות או יותר מאחרים. זה מי שאנחנו וכדאי להשקיע בעצמנו, אפילו אם אנחנו לא במקום שבו אנחנו רוצים להיות. ביקורת עצמית, ספק, שיפוטיות. כל אלה מתעוררים בעקבות השוואה לאחרים.
לא להשוות זה תרגול מתמשך כיוון שהמוח שלנו עושה זאת באופן אוטומטי. בכל פעם שתצליחו לשים לב ששוב ביצעתם השוואה ובכל פעם שתפסיקו אותה אתם מתגברים על עצמכם. זהו הישג מרשים וכמו כל דבר חדש שאנחנו לומדים - ככל שמתרגלים זה נהייה יותר קל.
