היא הגיעה נסערת ממש. לא נעים להודות בזה, אבל יש לה חברה הרבה יותר דפוקה ממנה ולחברה הזאת יש זוגיות.
זה לא שהיא לא שמחה בשביל החברה שלה. היא רוצה לשמוח, אבל זה פשוט הפיל אותה לגמרי.
קנאה זו תחושה נוראית. בעיקר בגלל שהיא מדגישה את מה שאין לנו ובנוסף היא יוצרת תחושת אשמה, כי אנחנו אמורים לפרגן להצלחה של אחרים.
תחושת הריק היא כל כך גדולה שהיא משתלטת על הכל.
כמעט כל אחד שאני מכירה הרגיש קנאה בחייו. לראות מישהו מצליח במקום שאני לא.
אז מה עושים עם זה?
דבר ראשון מוותרים על הנסיון לשמוח בשביל האחר. זו לא המטרה, אלא תוצאת הלוואי. תחושת האשמה מיותרת ומכניסה אתכם למאבק פנימי שאינו קשור למה שקורה באמת.
דבר שני- לשנות את המחשבה. להפוך את אותו הטריגר שעורר את תחושת האין לכזה שמעורר את ההרגשה שיש גם לי סיכוי: אם לה זה הצליח אז גם לי יש סיכוי.
לפני כמה שנים הוזמנתי לחתונה של מטופלת. חברה שלה ניגשה אליי ואמרה לי- נכון שאם היא מתחתנת אז גם לי יש סיכוי? ברור, עניתי לה. זה בדיוק העניין.
הכל סביב התחושה הפנימית שלנו. ברגע תרגישו שגם לכם יש סיכוי, הפירגון לאחר יגיע באופן טבעי.
