פחד קהל, כמו תגובות פחד אחרות המתעוררות לא בגלל סכנת חיים, חושף פער בין ההגיון לתגובה הרגשית.
ג'וזף לדו, פרופסור למדעי המוח באונ' ניו-יורק, גילה את תפקידה המרכזי של האמיגדלה (חלק במוח) ביצירת תגובות הפחד.
תגליותיו הראו כי האמיגדלה מעבדת מידע על סכנה ויוצרת תגובות פחד מהר יותר מקליפת המוח (החלק ההגיוני המתייחס לעובדות).
כלומר, באמיגדלה קיים מידע המזהה את העמידה מול קהל כמשהו מסוכן ויוצר תגובת פחד באופן מיידי, עוד לפני שיש הרגשת פחד ולא משנה שמבחינה הגיונית אתם יודעים שזה לא מסוכן.
ברגע שנוצרת התגובה הראשונית היא משפיעה על המשך הדרך.
קיימות כמה אפשרויות כדי להתגבר על התגובה הראשונית של הפחד ואפילו למנוע אותה.
לשנות את הפוקוס
המידע שלרוב קיים באמיגדלה הקשור לפחד קהל מתייחס למחשבות הקשורות לאיך אחרים יתפסו אותי, יגיבו אליי ומה הם יחשבו עליי. הפוקוס הראשוני הוא החוצה, לאנשים אחרים, אשר מהווים איום.
אם נוכל לשים את הפוקוס פנימה לעצמנו במקום החוצה לאחרים, לא נפעיל את המידע כי לא נראה את האיום.
אדם שחושש לבריאותו וכל הזמן קורא, שומע ואוסף מידע על דברים שעלולים להזיק לו, לא ירגיש בטוח. גם אם הוא יאכל בריא, יתעמל ויימנע מקרינה. תמיד הוא יימצא עוד גורם סביבתי שעלול להזיק ותמיד יחשוש במידה מסויימת. הפוקוס שלו כל הזמן החוצה, לסכנות אפשריות.
אדם שחווה פחד קהל חושש מאיך אחרים יגיבו וממה הם יחשבו . תמיד יש סכנה חדשה שמישהו בקהל יקום באמצע, ישתעמם, יירדם או משהו אחר. גם אם הוא יודע הגיונית שזה לא קשור אליו, שאולי האדם בקהל עייף או משתעמם כרוני, זה לא מפסיק כי המוח שלו כל הזמן בפוקוס החוצה וסורק איומים פוטנציאלים.
ההתנהלות הזאת של המוח מבזבזת את האנרגיה שלו על הדבר הלא נכון. זה מעייף ומרוקן.
מי שיש לו פחד קהל מתנהל גם ביומיום שלו ביחס לתגובות של אחרים. העמידה בפני קהל פשוט מעצימה את הפחד.
אז מה עושים? משנים את הפוקוס באמצעות צורת חשיבה אחרת:
במקום לחשוב: "מה הם יתנו לי?" (מה ייצא לי מזה?) – "מה אני יודע ורוצה לתת?"
במקום "מה הם חושבים עלי?" – "מה אני חושב עלי ועל מה שאני עושה?"
במקום "מה יגרום ללקוחות חדשים להגיע?" – "באילו לקוחות אני מעוניין?"
במקום "האנשים האלה לא מבינים ורוצים פתרונות קסם" – "אני רוצה לעבוד עם אנשים שמבינים"
במקום הם – אני
במקום החוצה – פנימה.
לא מחכים להופעה או להרצאה. מתרגלים את המידע הזה בשיגרה, מול האנשים שאתם באים איתם במגע.
ללא קשר לפחד קהל, אתם תתחילו לגלות כמה אנרגיה מיותרת אתם משקיעים במה שאחרים חושבים ומרגישים במקום בעצמכם.
לחזק את המוח ההגיוני ולאסוף עובדות, מידע אובייקטיבי
ניתן לחזק את התקשורת בין קליפת המוח לאמיגדלה. כך המידע ההגיוני יעבור מהר יותר לאמיגדלה והפחד יהיה קצר או שאפילו לא יתעורר. לשים פוקוס פנימה זה הרגל שלוקח זמן. לכן עד שהוא יוטמע, מומלץ להעשיר את המוח ההגיוני בתכנים אשר מסבירים לאמיגדלה שהמידע שהיא נאחזת בו הוא לא מדוייק ועובדתי. זה מאפשר להימנע מתגובת שרשרת שלילית.
יש אנשים העושים זאת על ידי עמידה שוב ושוב מול קהל. כל התנסות מחזקת את המידע ההגיוני. אפשר ורצוי גם לעבוד 'מאחורי הקלעים':
מה באמת עומד מאחורי התגובות של אחרים ואיך זה קשור לאדם שמופיע בפניהם?
התגובות של אחרים בכלל לא קשורות למי שמופיע או מרצה בפניהם. יכול להיות שמישהו קם באמצע ההרצאה כי יש לו מעי רגיז, או שהוא קיבל הודעה דחופה, או שמראש ידע שיהיה חייב ללכת אבל רצה לשמוע לפחות חלק מההרצאה. ייתכן שאותה אחת שפיהקה בלי הרף זה בגלל שהיא לא ישנה כל הלילה ולא רצתה לפספס כי היא שילמה מראש. יכול להיות שהיא ציפתה למשהו אחר או שבאמת משעמם לה.
אבל כל הסיבות האלו לא קשורות למי שמופיע.
אם אני חושבת על אדם אחר שהוא משעמם זה עדיין לא אומר שזה נכון או שגם אחרים חושבים כך ובטח לא מעיד על אופיו של האחר דבר. זה אומר שהוא מתנהג בצורה שאני מפרשת למשעממת כי טון הדיבור שלו מזכיר לי את האופן שאבא שלי דיבר כשהיה מספר סיפורים מהעבודה ואמא שלי היתה עושה כאילו היא מקשיבה ובעצם משתעממת. יכול להיות שהנושא שהוא מדבר עליו 'משעמם' אותי כי אני לא מאמינה שזה יכול לעזור לי.
אנשים אחרים בכלל לא רואים אותך. הכל עובר דרך מערכת סינון שהוטמעה עוד בילדותם.
לאחוזים גבוהים מהאנשים יש פחד קהל כי למדנו למדוד את עצמנו לפי תגובות. מאותה סיבה יש את אלה שמכורים לבמה כדי לקבל אנרגיה.
בשני המקרים קיימת תלות רגשית של האדם שמופיע באחרים. ברגע שיש תלות, המוח שלכם נכנס לכוננות: הוא מחפש סימנים לסכנה בחוץ. הוא ישים לב לאותה אחת שפיהקה, לאלו שמדברים או מתעסקים בטלפון או לכל סימן אחר שמעיד שהם בסכנה, רגשית כמובן.
מזמינה אתכם לקרוא את הפוסטים מה אחרים חושבים עלינו ו- למה אכפת לנו מה אחרים חושבים עלינו. הם יחדדו לכם את הנקודה.
