יום לפני ערב כיפור הרגיש לי כמו בזבוז זמן אחד גדול – כל היום עבדתי על פרויקט לעסק שרציתי לסיים לפני החג ובסוף בכלל לא אהבתי את התוצאה והחלטתי שצריך להתחיל הכול מחדש.
כל כך חיכיתי ליום כיפור, יום של שקט שבו אוכל לנוח. רציתי לא לחשוב על כלום, על שום משימה, על אף אדם אחר או בעיה שקיימת כרגע.
אבל גם ערב יום כיפור לא התחיל כמו שפינטזתי. הבוקר התמלא בהסעות של הילדים שהתארחו אצל חברים, בישולים ועוד סידורים אחרונים.
בצהריים כבר הייתי מותשת. הרגשתי שלא היה לי שקט ולא היה לי זמן לעצמי והחלטתי לעשות הפסקה. ישבתי בגינה עם הקפה והתכוננתי לנוח.
אבל למנגנון האוטומטי במוח שלי היו תכניות אחרות. הוא התחיל "לעשות סדר בתיקיות" שלו – וככה נזכרתי איזה פקק היה בדרך לחברים של הבת שלי ועל הדרך שצריך להזמין לה משהו באינטרנט, איך כל הבוקר "נשרף" ובסוף לא סיימתי את המשימה שתכננתי לעסק, ואיך אני בכלל מרשה לעצמי לנוח פה כשאני צריכה להספיק את זה לפני החג.
בקיצור, עשיתי הכול חוץ מלנוח.
מכירים את ההרגשה הזאת? אנחנו מתכננים חופשה חלומית בשביל "להתנתק", מחכים לסופ"ש כדי שיהיה לנו שקט וזמן לעצמינו, מנסים להירדם בלילה כדי שננוח, ואז קורה בדיוק ההיפך.
רשימת משימות
במוח שלנו יש חלק שנקרא רשת ברירת מחדל. החלק הזה עובד דווקא כשאנחנו במצב מנוחה ולא מרוכזים במשימות שמצריכות ריכוז או לימוד מידע (שקורים בחלקים אחרים שלו). רשת ברירת המחדל אחראית, בין השאר, לסריקת "התיקיות" – רשימת המשימות הקבועה שיש לנו בראש – מה הספקנו, מה היו צריכים להספיק, למה לא הספקנו וכו'.
המוח שלנו רגיל לחשוב במובנים של "הישג" – כל מה שמשרה לנו בטחון והרגשה טובה. כל מה שמונע את ההישג נחווה כסכנה – בעיה שצריך לפתור, ואז אותו מנגנון אוטומטי של המוח הרגשי שלנו (האמיגדלה) מתחיל לייצר תסריטי התמודדות ואנחנו מוצאים את עצמינו טרודים במחשבות על סידורים שלא הספקנו ומשימות שחייבים לסיים ומתחילים להיכנס ללחץ.
איך לשלוח את המוח (הריגשי) לחופש
כאן הגיע הזמן שלי לעשות טיפול נאו לעצמי. קלטתי שעד שכבר התיישבתי לי בנחת והתכוננתי למנוחה שהייתי חייבת עוד לפני המנוחה של יום כיפור, הרגשתי עייפה ועצבנית. ניסיתי להבין למה עלו כל המחשבות הטורדניות שלא נתנו לי מנוחה והבנתי שאני מרגישה לא בסדר עם עצמי כשאני מחליטה לנוח כי אני חושבת שאני לא עובדת מספיק קשה על העסק ויכולתי בזמן הזה לעשות משימה שקשורה אליו.
בדיוק כמו שעשיתי יום קודם, כשהקדשתי את כל היום לעבוד על הפרויקט, אבל המוח הריגשי כבר היה כ"כ טרוד מזה שאני "לא בסדר" כי אני לא עושה מספיק (לדעתי), עד שלא יכולתי להתרכז במשימה עצמה. כי כשאנחנו עובדים או לומדים מתוך לחץ, הפוקוס הוא לא באמת על המשימה, אלא על הצורך לסיים אותה ולהרגיש "בסדר".
המנגנון האוטומטי במוח הריגשי שלי היה מוכן שאני אנוח רק אם אחרי הערכת המצב שהוא עושה המסקנה שלו היא שזה "בסדר" לנוח. במקום לנסות לעשות פעולות מתוך לחץ כדי שעל פניו המוח הריגשי יקבל את ההישג שהוא חייב וירגיש שזה בסדר לנוח, אפשר פשוט לעדכן אותו שמצב העניינים מספיק בסדר בשביל לנוח, להזכיר לו את היתרונות במנוחה ולעשות הפסקה כדי להתרענן.
בשלב הזה יקרו שני דברים: אם המוח הריגשי מקבל מסר שהכול בסדר, הוא יפסיק להתעסק בבעיה, הלחץ שלנו וכמות המחשבות יירדו וככה נוכל באמת להרגיש שאנחנו נחים והמוח ההגיוני שאחראי על ריכוז יוכל להשתלט על הספינה חזרה.
אחרי התובנה הזאת יכולתי להמשיך את יום כיפור במנוחה אמיתית. בגלל שלא הייתי טרודה יותר מאותה משימה, ניצלתי את היום למנוחה והחזרת האנרגיה לעצמי ואפילו מצאתי פתרון יצירתי למשימה שניסיתי לסיים לפני החג.
להתמקד בהרגשה
הרבה פעמים אנחנו חושבים שיהיה לנו שקט או זמן לעצמינו או שנרגיש יותר טוב כשנסיים משימה מסוימת, אבל בפועל חושבים על איך לעשות את המשימה אבל לא למה אנחנו לא מרגישים טוב בגללה.
כשאתם מוצאים את עצמכם מוטרדים ממחשבות שלא נותנות מנוחה ולחץ בגלל משימה מסוימת, תנסו להתמקד בהרגשה ולא במשימה עצמה. כי המוח הריגשי שמופעל בשלב הזה אחראי על סינון הרגשות (לנעימות או לא נעימות לנו) ולא על הריכוז שנדרש כדי לסיים את המשימה.
כשאתם קשובים לרגשות שלכם, אתם מפעילים חלק אחר במוח. החלק הזה הרבה יותר טוב בלמצוא דרכים איך להרגיש טוב וכתוצאה מכך, להוריד את רמת הלחץ ואת המחשבות הטורדניות. כשרמת הלחץ יורדת, אנחנו יותר מרוכזים ונינוחים והרבה פעמים גם מצליחים לבצע את המשימה שכל כך הטרידה אותנו בצורה הרבה יותר טובה.
