היא הגיעה בגיל 35. מבינה שמשהו צריך להשתנות כי כל פעם יש לה מערכת יחסים שמסתיימת כעבור תקופה ארוכה של שנה וחצי, אחרי שלה כבר לא בא. הגיע הזמן. היא רוצה להספיק להקים משפחה.
היא גדלה בבית שאבא שלה ירד על אמא שלה בעקביות. (זו כמובן תפיסת העולם שלה והזיכרון שלה). אמא שלה נהגה להסתיר מאבא שלה קניות של בגדים או הוצאות כספיות
אחרות על עצמה או על ילדיה. היא לא היתה עונה לאבא
כשהיה יורד עליה או צועק. היא פשוט היתה שותקת, מתעלמת ומחכה שהוא יפסיק.
גם ממנה כילדה לא נחסכה ביקורת. אבא שלה העיר לה השכם וערב על ההתנהגות, הלבוש וכו'.
לה, כילדה, היתה חוויה לא נעימה מזה. זה דחף אותה להיות אישה עצמאית, חזקה בדעותיה, מתפתחת בזכות עצמה, יודעת מה היא שווה. היא תמיד עמדה על שלה ואמרה את דעתה.
היא ממש לא רצתה בן זוג שמזכיר את אבא שלה. שיעביר עליה ביקורת או יתייחס אליה בזלזול. זה גרם לה לעמוד על המשמר כנגד כל מילה, משפט, מחוות גוף או הבעת פנים שהתפרשו אצלה כביקורת. היא לא התייחסה לתוכן הדברים, אלא הגיבה רגשית ומיידית לעצם המחשבה שמעבירים עליה ביקורת.
מנגד, זה גרם לה להעביר ביקורת מתמדת על בן הזוג, שלא מתנהג כראוי או מתייחס אליה בכבוד, או מנסה להקטין אותה.
בעצם, היא לא רצתה להרגיש קטנה או פחות שווה, כמו שהיא הרגישה כשהיתה ילדה. לכן היא תמיד היתה במצב לחימה. אחרי תקופה מסויימת בזוגיות, היא כבר שכחה מה היא אוהבת בו ומה היא אוהבת בזוגיות. היא בעיקר כעסה ונשחקה.
מיותר לציין, שכל בן זוג שהיה לה בסופו של דבר נתפס כביקורתי בשבילה, כיוון שכמעט כל מילה שהוא הוציא מהפה תורגמה לביקורת.
למרות שהיתה בעלת ביטחון עצמי הוא היה מתערער מול גברים מסויימים, שבעיניה נתפסו ככאלו שבאו מבית משכיל יותר משלה, נאור יותר. היא התביישה ברקע שלה.
בטיפול היא למדה איך להפסיק לתרגם כל מילה לביקורת, להפסיק לחפש את זה, לעמוד מול אבא שלה בפחות כעס ויותר עוצמה, להבין שהרקע שלה הוא נתון ולא קובע מי היא. זה בהחלט לא פשוט.
היא לא יצאה לגמרי מהדפוסים, אבל בגלל שלמדה להתנהל אחרת: להתמקד פחות בשלילי, להפסיק להיות במצב לחימה ולהפסיק לתרגם, היא יכלה להיות עם מישהו אחר ולהמשיך לחתונה ולהקמת משפחה.
חברים משותפים הכירו ביניהם. מבחינתה היה דייט מוצלח. היא נהנתה ורצתה להמשיך. הוא לא. שבועיים אחרי הוא התקשר וסיפר לה ששינה את דעתו. מה גרם לכך ? מסתבר שבפגישה הראשונה היא נראתה בעיניו ממש טוב. הוא הרגיש שהיא טובה מדי בשבילו. אבל אז יצא לו לראות אותה מחלון ביתו, הולכת ברחוב עם טרנינג וכפכפים והוא נדלק.
שניהם באו מרקע דומה וכנראה שניהם קצת מתביישים בו. אחד עם השני הם לא חווים נחיתות, אלא מרגישים בנוח. הם יצאו, המשיכו למגורים משותפים, רבו אבל בכל זאת נשארו ביחד. היא למדה לשים פוקוס על מה שהיא אוהבת בו, במשפחה שלו ובזוגיות שלהם. הם התחתנו וחודשיים אחרי היא כבר היתה בהריון.
הזוגיות שלהם לגמרי דפוסית, אבל היא קיימת ויש לה משפחה. דפוסים אפשר לשנות גם בתוך הזוגיות. מי כמוני יודעת.
