היה ביניהם פיצוץ. הם רבו, נעלבו, נפגעו, צעקו ונפרדו.
היא הצליחה להמשיך הלאה, להניח לנושא וללכת בדרכה. היא הצליחה כי למדה על עצמה מספיק דברים כמו מה הניע אותה ואיפה התנהלה לא נכון מבחינתה. הבינה, שינתה והמשיכה.
הוא לא. הוא לא מרפה, ממשיך לדון בריב שהתרחש לפני שנה. מדבר עליו עם מכרים משותפים, מתעסק בו. הוא רוצה להשלים ושוב ושוב מעלה את העניין. הוא בטוח שהוא צודק ושהוא בא ממקום טוב. למרות שכך נראים הדברים על פני השטח, כי הוא הרי רוצה בטובת כולם, רוצה לסלוח ולהיסלח, האמת שהוא מונע מהאגו.
הוא לא מצליח בכוחות עצמו לסלוח לה או לעצמו, לכן הוא תקוע באותו מקום ותלוי בה על מנת להרגיש טוב עם עצמו ולשחרר. התלות הזו גורמת לו להוציא את התותחים הכבדים, לגייס את החברים, אפילו את אח שלה. הוא הופך את הדרמה האישית שלו לעניין של כולם ומשחק את תפקיד הקדוש המעונה. הוא הקורבן טוב הלב והיא אשמה וקרה.
עכשיו אם לא ישלימו זו לא אשמתו.
היא מוצאת עצמה בין הפטיש לסדן. לא בא לה על הקשקושים האלה, נמאס לה מהחפירות בנושא ומהנושא בכלל. אין לה צורך לדוש בו, אין לה חשק לעשות הצגות והיא קצת מרגישה שמצמידים אותה לקיר.
למה? כי גם לה יש חשש מתגובת המכרים או ממה יחשבו עליה וגם חוששת להתקפל ולתת לו לחזור לחיים שלה ולכפות עליה את רצונו.
והיא כועסת-כועסת על המקום שאליו הכניסו אותה, שמכריחים אותה לקחת אחריות על רגשות של אחרים. עכשיו גם היא קצת קורבן שכועסת על כך שגורמים לה להרגיש אשמה.
כאשר מישהו אחר חופר או מציק לנו, הוא למעשה לוקח את תשומת הלב שלנו מעצמנו אליו. אנחנו פתאום חושבים עליו ועל איך להיפטר ממנו במקום לחשוב על עצמנו ועל מה שאנחנו רוצים.
היא צריכה להישאר בסרט שלה בו אין התערבויות ושיחות השלמה או חברים שגורמים לה הרגשה לא טובה. בסרט שלה הכל מסתדר לטובה. החברים שנשארים איתה הם אלו שתומכים, אחרים מתרחקים ובמקומם מגיעים חדשים. בסרט שלה היא מרגישה טוב לגבי ההחלטה שלה. בסרט שלה לדעה של אחרים אין השפעה.
אל תתנו לאחרים לשאוב לכם את האנרגיה ולהפוך אתכם לקורבנות. תחזירו אותה אליכם. זה לא כל כך מסובך, אלא בעיקר מיומנות נשכחת.
