כולנו רוצים להפסיק לפחד מהרגשה רעה כלשהי כמו דחייה או כישלון או ההרגשה שאני לא בסדר.
אנחנו מודעים לזה שהפחדים שלנו עוצרים או מעכבים אותנו. אז איך אפשר להפסיק אותם?
שיטת הנאו הומנולוגיה מלמדת כל אחד איך המוח שלו עובד מבחינה רגשית ומה הוא יכול לעשות על מנת לשנות את האופן שבו הוא חושב ומרגיש.
החלק האחראי על הפחד במוח נקרא האמיגדלה ולנו יש יכולת להשפיע על אופן וכמות הפעולה שלה באמצעות תכונת הגמישות של המוח.
איך עובד המנגנון של הפחד?
בזיכרון שלנו מאוחסן מידע על חוויה רגשית שלילית. היא יכולה להיות חוויה מודעת, כמו דחייה חברתית בבית ספר או חוויה לא מודעת, שאנחנו לא יודעים את מקורה.
לזיכרון הזה יש תפקיד. הוא אמור להגן עלינו מפני חזרה על אותו אירוע. את זה הוא עושה באמצעות הפחד- זאת הדרך של המוח שלנו להתריע מפני סכנה.
אותו זיכרון שלילי מופעל ע"י טריגרים שמקושרים אליו. למשל, במקרה של דחייה חברתית הוא יופעל במצבים חברתיים, במחשבות לקראת מפגשים עם אנשים או במחשבות על מפגשים שהיו בעבר.
כלומר, הזיכרון הזה מתעורר כשהמוח מזהה סכנה אפשרית, למשל לקראת מפגש עם אנשים אחרים, ומכוון את הפוקוס שלו כדי לקלוט סימנים שמעידים על האפשרות לדחייה.
במקביל, המידע שאנחנו קולטים באמצעות החושים עובר דרך אותה מערכת סינון של הפחד כדי להחליט אם הוא מצביע על סכנה.
בשלב מאוחר יותר אנחנו נזכרים באותם אירועים וחווים שוב את מה שהרגשנו, ו"אוספים" עוד כמה זיכרונות לאותו מאגר, שמוכיחים שהפחד נכון ומחזקים את הדפוס האוטומטי שמפעיל אותנו.
הפחד שמתעורר קובע לנו על מה נשים לב, איך נתפוס את המציאות ואיך נרגיש בהתאמה.
את זה הוא עושה באמצעות מחשבות שרצות באופן אוטומטי.
איך אפשר לעצור את השליטה של הפחד על המחשבות?
הפחד מופעל באמצעות המחשבות ולכן אותם קישורים במוח ממשיכים להיות פעילים ולעורר את החוויה הרגשית השלילית.
כדי להפוך את הזיכרון הרגשי לזיכרון שאינו משפיע על ההרגשה, צריך להחליף את המידע שמקושר אל אותו זיכרון.
למשל, אדם שפוחד מדחייה ומבין איך המוח שלו עובד, יודע להגיד לעצמו בכל פעם שהוא חווה דחייה שההרגשה הזו היא תוצאה של תרגום. שהוא לא יודע אם האדם מולו קם עצבני או מוטרד ממשהו או פשוט לא אוהב מתולתלים, אבל התגובה שלו לא קשורה אלי. הוא משנה את נקודת המבט מחשיבה של "זה קשור אלי" לנקודת מבט אחרת.
כך הוא בונה לעצמו מידע חדש שמאפשר לו לראות את המצב מזווית שונה. ככל שהוא מתרגל את החשיבה הזו, כך הוא יוצר מסלולי חשיבה חדשים המקושרים לאותו זיכרון, אבל משנים את ההרגשה.
בסופו של דבר המידע החדש הופך להיות אוטומטי, כמו נהיגה, ואין שימוש במידע הישן.
המוח שלנו גמיש. "תהליך העיצוב מחדש של קשרים סינפטיים מתרחש בעקבות הנטייה של סינפסות לא פעילות להתנוון, לצד הנטייה של סינפסות פעילות להתחזק, כך שהן יעבירו את המידע בצורה יעילה יותר." (מתוך הערך 'הפלסטיות של מערכת העצבים' בויקיפדיה).
איפה להתחיל?
ההמלצה שלי היא ללמוד ולהבין איך המנגנון האוטומטי שמפעיל אותנו רגשית עובד. המחשבות שהוא מייצר הן רק מחשבות ולא המציאות. המטרה שלו היא להגן עלינו ואת זה הוא עושה באמצעות תזכורת על השלילי.
הוא לא חייב להיות כל כך פעיל. יש לנו חלקים אחרים נרחבים במוחנו ויכולות מנטליות לקחת פיקוד על מה שקורה לנו בראש.
כצעד ראשון, כשאתם שמים לב למחשבות מיותרות או שליליות שרצות בראש, תשאלו את עצמכם- האם הן בהכרח נכונות? האם הן כל כך חשובות או סתם תוצאה של פעילות מנטלית במוח.
לזה קוראים "לתפוס מרחק מן המחשבות", לא להאמין לכל מחשבה.
