דחייה חברתית היא חוויה רגשית קשה מאוד הן לילד והן להוריו אך בהחלט ניתנת לפיתרון גם בדרך לא שיגרתית.
הניאו-הומנולוגיה מתייחסת לגורמים אשר אינם נראים על פני השטח ויוצרים את המציאות. יש סיבה לכך שדווקא ילד מסוים עובר דחייה חברתית. כמו בכל מערכת יחסים יש שני צדדים המשפיעים על הדינמיקה. הפתרון בשיטת הניאו-הומנולוגיה הוא לשנות את ההתנהלות של הילד הדחוי ולא להשקיע מאמץ בשינוי אלה שמתנכלים לו.
הנסיון שצברתי בעבודה עם ילדים שעוברים דחייה חברתית ומבוגרים שעברו בילדותם חוויה זו לימד אותי שניתן לשנות זאת דרך עבודה על שינוי תפיסה, ניקוי תודעה ועבודה פנימית, ללא חובה לטפל דרך הגורמים החיצוניים. מעבר לכך, אצל ילדים ונוער השינוי מתחולל מהר יחסית, כיוון שיש להם יתרון של גמישות המחשבה ואינם סוחבים אתם מטען במשך שנים.
בני אדם נבדלים זה מזה במידע הפנימי הקיים אצלם. לכולנו יש מוח, גוף ושדה אנרגיה. ההבדלים הם בתפיסות העולם, במידע האישי, בחלומות ובאמונות. לילדים החווים דחייה חברתית יש מידע התואם לכך: יש פחד שהם עלולים להיפגע ע"י אחרים, פחד שאם יגיבו הם יפגעו יותר.
אנחנו רגילים לחפש את התשובות לגורמים של הבעיה על פני השטח: התנהגות של אחרים, התנהגות של הילד, חוסר מענה מצד המערכת. גם את הפתרונות אנו שואבים רק מתוך מה שאנחנו יודעים: לפנות להורים של ילדים אחרים, לפנות למורה, להגיד לילד להתעלם ולהסביר לו כמה האחרים לא בסדר. מנסים לשנות את הסביבה החיצונית.
תורת הניאו-הומנולוגיה זיהתה בברור את צורת העבודה של המוח והשפעתה על המציאות. במוחנו קיים חלק רגשי השולט על תפיסת עולמנו ומגדיר לנו מי אנחנו וכיצד אנו רואים את העולם. מידע זה הוא סובייקטיבי ואחראי הן על התקשורת הפנימית בינינו לבין עצמנו והן על התקשורת מול העולם.
המחשבות שלנו מושתתות על המידע הקיים במוחנו. אם לילד יש מחשבה שאחרים עלולים לפגוע בו, הוא יצא לחברה כאשר הוא במנגנון הגנה ושמירה. הוא יהיה קשוב לכל סימן לפגיעה אפשרית ובכך ישים דגש על כל התנהגות שלא נעימה לו מצד האחר. כל דבר מבחוץ יתורגם לפוגע או לא פוגע. הפחד מפגיעה יכול גם למנוע ממנו להגיב לאלו שמתנהגים אליו לא יפה.
לדוגמה: אם מישהו אחר יצחק עליו הוא מיד ייעלב, ירגיש שזה לא הוגן ויגיב כמו קורבן: חלש וחסר אונים. הוא יתקשה לעמוד על שלו, לענות בחזרה או להתייחס הגיונית למה שנאמר לו. הוא לא יכול כיוון שהפחד עוצר או משתק אותו. מרבית הילדים נעלבים, אך זה שחווה דחייה לא מצליח להתאושש מהפגיעה ולהמשיך הלאה. מבחינתו הדברים יסתדרו כאשר מי שפגע בו יוצג כ"לא בסדר", והוא זה שצריך להשתנות. כך הוא נשאר תלוי במישהו אחר שישתנה. אם הוא ימשיך בשלו ולא ישתנה, הילד הדחוי ימשיך להיפגע.
ילד שחווה דחייה חברתית מפתח תלות בסביבה. ההרגשה הטובה שלו תלויה בהתנהגות של אחרים סביבו. הוא נכנס ללופ שבו הוא מרגיש חלש, חסר בטחון, לא מוצלח ולא אהוב, וזה המידע שהוא מקבע על עצמו, וכך גם יוצר תקשורת פנימית לקויה. לא הילד, אלא האחרים יקבעו לו כמה הוא שווה על פי היחס שלהם. עם הידע הזה על עצמו הוא יוצא לחברה ומשחזר את אותה חוויה. התלות שלו באחרים יוצרת בכל פעם מצב בו הוא מעביר את הכוח שלו אליהם ונשאר חלש ומרוקן ומחכה למישהו אחר שיתנהג אליו בצורה יפה. אם זה קורה הוא מרגיש טוב, ואם מתייחסים אליו לא יפה הוא מרגיש רע.
לכל אחד מאיתנו יש חלק פעיל ביצירת המציאות שלנו, בין אם אנחנו מודעים אליו או לא. כאשר המציאות לא נעימה לנו ביכולתנו לשנות אותה, ללא תלות באחרים.
המידע הקיים במוחנו ויוצר את המציאות שלנו הוא רק מידע. הוא לא האמת וניתן לשנותו ולהרחיבו.
דחייה חברתית לא בהכרח קשורה לבית. לעתים גם ילדים מאוד אהובים ובעלי ביטחון נתקלים בקשיים חברתיים. ע"פ תורת הניאו-הומנולוגיה כל מצב ניתן לפתרון.
כדי לשנות את המצב עלינו לשנות את המידע שיש לילד על עצמו ועל החברה, וללמד אותו צורת חשיבה אחרת המאפשרת לו לעקוף את מנגנון הפחד במוח ובכך להפסיק את אותה דינמיקה קבועה שנוצרה בינו לבין אחרים. שינוי הדיאלוג הפנימי שמתקיים במוחו יביא לשינוי התקשורת שלו מול העולם. הפתרון הוא דרך הילד עצמו, רצוי בעזרת ההורים, ולא דרך הסביבה החיצונית לו.
שיטת הניאו-הומנולוגיה מניבה תוצאות מהירות הן בגלל שיש לה גישה למידע הנפשי והאנרגטי המשפיע עלינו, והן בגלל שהיא משלבת אותו עם שינוי מנגנוני העבודה של המוח. הטיפול גם מקנה לילד כלים מעשיים להתמודדות , והילד מחזיר לעצמו את האנרגיה והשמחה לחיים. מניסיוני, ילדים שחווים דחייה חברתית באים לעולם עם פחדים הקשורים לחברה. אפשר לנטרל אותם ובמקומם ליצור מידע חיובי.
קיימות מספר נקודות בהן ההורים יכולים לפעול:
שיקוף המציאות: ילדים שמציקים למישהו אחר עושים זאת מנקודת חולשה. הם צריכים "להוריד" מישהו אחר כדי "להעלות" את עצמם. למעשה הם החלשים. כאשר הילד משנה את נקודת המבט ומבין שהם חלשים ולא חזקים, קל לו יותר להרגיש את הכוח שלו.
ביטחון עצמי: ביטחון עצמי נגזר מהמידע החיובי שיש לי על עצמי. הידיעה שמי שאני זה מספיק טוב. הגידו לילד כמה שיותר פעמים שהוא יפה, חכם, מוצלח, אהוב, חברותי וכן הלאה. הטעינו לו מידע חיובי על עצמו במוחו. המוח קולט כל מידע שחוזר על עצמו.
ערך עצמי: למדו אותו שהמידע שיש לו על עצמו הוא המדויק ביותר. מה שהוא חושב על עצמו זה מה שקובע. אף אחד אחר לא יודע יותר טוב ממנו מי הוא. אם מישהו אחר לא רוצה בחברתו זה לא קשור אליו או מעיד עליו, זה קשור לילד האחר. מקדו את תשומת ליבו באלה שכן אוהבים אותו. הם מגבים את המידע החיובי שיש לו על עצמו.
תפיסת העולם: למדו אותו שהעולם מלא ילדים חמודים וחכמים שרוצים בטובתו. למדו אותו שהעולם נעים ולא רק שלילי ומסוכן. כשילד מאוים מהעולם הוא נשאר מפוחד. כשהוא יודע שיש גם הרבה דברים טובים הוא יותר בטוח. אל תעסקו בכלל באלה שמציקים לו. ההבנה למה הם פועלים כך אינה משנה דבר. המיקוד שלו צריך לעבור לאחרים שמתייחסים אליו יפה, או שמתנהגים יפה באופן כללי..
בחירת חברים: הסבירו לו שכל אדם בוחר את חבריו על פי שיקול דעתו וההרגשה שיש לו בחברתם. שימו אותו בנקודת בחירה ולא במקום בו כל אחד שמוכן להתייחס אליו מיד נהיה חבר שלו. הראו לו שיש מלא אפשרויות בחירה של חברים אחרים.
תגובת ההורים: נטרלו את עצמכם מהקושי הרגשי שהחוויה של הילד יוצרת אצלכם. הורים מגיבים באופנים שונים. חלקם מנסים לפתור את העניינים דרך ההורים האחרים, דרך המורים או הגננות. פעולה זו יוצרת עוד תלות של הילד בהורה שיפתור לו בעיות. חלקם מזדהים עם הילד ומרצים אותו כדי שירגיש טוב. פעולה זו מעמידה את הילד בעמדה של מסכן התובע מההורה אנרגיה, ומחזקת אצל הילד התנהגות אנטי חברתית. אחרים מתעלמים מהנושא מתוך הקושי שלהם ומשאירים את הילד ללא גיבוי. הקושי הרגשי שלכם רק מוסיף לחץ על הילד וגורם לו להרגיש לא בסדר.
