עידן היה בן 11 כשזה קרה. הוא הזמין ילד מהכיתה אליו הביתה לשחק בפוגים, אבל החליט לא להוציא את אוסף הפוגים שלו מהארון.
"לא יודע למה. תחושה פנימית".
אחרי כמה זמן ששיחקו יחד עידן הלך לשירותים. כמה דקות אחרי שחזר, הילד האחר אמר שהוא צריך ללכת לבית שלו. מיד אחרי שהוא הלך עידן בדק בארון שלו וגילה שכמעט כל אוסף הפוגים שלו נעלם.
למחרת, בבית הספר, הוא ניגש לילד השני ואמר לו : "גנבת את הפוגים שלי".
ואז הכל התחיל. הילד השני צעק, כעס והכחיש. הוא לא הסתפק בזה. הוא החל להפיץ שמועות, לגייס את חברי הכיתה לחרם ואפילו אחד המורים תמך בו.
בכמה ימים עולמו של עידן התהפך עליו. הוא מצא את עצמו בלי חברים. אמא שלו התערבה כמובן ואף הצליחה להביא לסילוקו של המורה. אבל הטראומה עשתה את שלה. הוא התכנס בתוך עצמו, החל לבלות לבדו בבית, נמנע מלנסות לחזור אל חבריו. גם בתיכון, כשניסו להתחבר איתו הוא המשיך להימנע.
הוא סחב את זה איתו עד גיל 21. אז הוא גילה שיש עוד חבר'ה כמוהו, שעברו סיפורים דומים. הוא התחיל להרגיש יותר נורמלי. הוא גם פגש שני חברים חדשים, אך תמיד הרגיש קצת מחוץ לעסק.
כאשר הוא סיפר לי את התרחשות העניינים שאלתי אותו למה הוא בכלל הזמין את אותו ילד אליו הביתה? האם הוא מצא חן בעיניו, נראה לו נחמד? האמת שלא. הוא רצה בקרבתו כי אותו ילד היה פופולרי בקרב הבנים. האינטואיציה שלו סימנה לו שוב ושוב: הילד לא מוצא חן בעיניו, הוא לא סמך עליו ולכן לא הוציא את האוסף שלו, הוא גם ידע לבדוק את הארון שלו מיד אחרי. האינטואיציה שלו היתה איתו לאורך כל הדרך.
אבל... הצורך גבר עליה. זה קורה כמעט לכולם בנושא זה או אחר.
אותו אחד שאירגן עליו חרם גם לא בא ממקום של חוזק. הרי מי שגונב מרגיש חסר רציני. לא רק של "אין לי", אלא גם שלא יכול להיות לי. קנאה וצורך שדוחפים אותו לגנוב. הוא גם פחד שהאמת תצא לאור. הוא נכנס למקום חלש כל כך של חוסר אונים ופחד. אין יותר חלש מזה.
ההבנה שיש לו אינטואיציה טובה שתמיד נמצאת שיפרה את תחושת הביטחון שלו. זה נתן לו ידיעה שיש לו כוח ויכולת פנימיים לדעת אילו אנשים טובים עבורו ומאילו אנשים כדאי לו להתרחק. הוא יכול להקשיב לעצמו ולבטוח באינטואיציה שלו ולא ליצור קשרים מתוך חסר.
