בקי הגיעה אלי בגיל 15. היא ממש לא רצתה לבוא, אבל ההורים שלה "הכריחו" אותה. סיכמנו שהיא באה אלי כדי להוריד את ההורים מהווריד. גם זו סיבה. ואם היא כבר פה, אולי נוציא מזה משהו.
לקח לה קצת זמן לתת בי אמון ולספר שמציקים לה בבית הספר. היא לא היתה ביישנית ונראה שהיא יכולה להפיל במכות כל אחד. היא כמובן לא נהגה באלימות. ילדה יפה וחכמה. אין סיבה 'הגיונית'. כמו במקרים רבים של הצקות.
אחד הדברים החוזרים על עצמם אצל אנשים שעברו או עוברים דחייה או הצקות בבית הספר הוא שהמוח נכנס למצב הישרדות- הוא מזהה סכנה שמאיימת עליו מדי יום וגורם למוח לשים פוקוס על סימנים מקדימים.
כתוצאה מכך המוח נכנס לדריכות בכל יציאה מהבית וקורא סימנים שעלולים להצביע על דחייה. המוח מתרגם הבעות פנים, שפת גוף, טון דיבור אצל אחרים ל: "האם אוהבים אותי או לא".
האדם החושש מדחייה נהייה תלוי בהתנהגות של אחרים כדי להרגיש בטוח.
כדי לנתק את התלות באחרים בקי למדה איך לנהל את רמת האנרגיה ולא להוציא אותה על אחרים, אלא לשמור אותה לעצמה. זה הוביל למצב רוח טוב יותר ואנרגיה גבוהה יותר. הציונים השתפרו. היא ירדה במשקל. הסתדרה יותר טוב עם עצמה.
עד לטיפול בקי התמודדה עם ההצקות בנסיון להתעלם מהבנים המציקים או בדיווח למורה. אף אחת מהדרכים לא הובילה לפתרון.
גם זה חוזר על עצמו פעמים רבות. הילד שמציקים לו ממשיך להתנהג באופן מוסרי, לנהוג על פי הכללים של המבוגרים, לחשוב שהוא קורבן של הנסיבות, להפוך את האחרים ל'לא בסדר', לעשות כאילו הוא מתעלם ולפנות למקורות שלא באמת יכולים לעזור.
הסברתי לבקי שלעשות כאילו הם לא מזיזים לה לא עובד, כיוון שהם כן. האנרגיה שהיא משדרת חזקה יותר ממה שנראה על פני השטח.
בקי סיפרה שבנים בכיתה שלה זורקים עליה כדורי נייר בזמן השיעור. "תזרקי עליהם בחזרה" הצעתי לה. היא נראתה מופתעת מעצם הרעיון. "תהפכי את זה למשחק", הצעתי לה. אם זורקים עלייך תחשבי שזה כמו למסור כדור. תמסרי בחזרה. לא בכעס או בעלבון, אלא בשעשוע.
היא עשתה את זה. מאותו רגע ההצקות נפסקו לתמיד.
זו לא באמת הפעולה שעשתה את העבודה. באמצעות הפעולה היא שינתה את הפרשנות למציאות. במקום צוחקים עליי לצוחקים איתי. כתוצאה מכך היא לא היתה צריכה יותר להיות במגננה ולתכנן כל בוקר איך להימנע מהצקות.
כל הכבוד לבקי.
מוזמנים לקרוא גם את הפוסט איך לעזור לילד החווה דחייה חברתית
