• נטע פיש

מה בא קודם- ההרגשה או המציאות?


האם המינוס בבנק מייצר תחושת חסר ועוני, או שתחושת החסר מייצרת את המינוס?

האם ההרגשה שאני לא מושכת מגיעה כי אף אחד לא מתחיל איתי, או שאף אחד לא מתחיל איתי בגלל שאני מרגישה לא מושכת?

זה לא סיפור הביצה והתרנגולת, למרות שנדמה לנו שכן. ההרגשה תמיד מגיעה לפני המציאות, רק שפעמים רבות אנחנו לא מודעים לה, כי זו תפיסה סובייקטיבית שאיתה נולדנו וקיבלה חיזוקים במהלך הילדות.


שנים שהייתי במינוס, בתחושת לחץ מכך שאין לי כסף. הפער בין הדימוי העצמי החיובי שהיה לי לגבי היכולות והכישרונות שלי ובין מה שהצלחתי לייצר במציאות היה גדול.

שנים רבות לפני שהייתי צריכה לכלכל את עצמי כאדם בוגר הייתי במינוס. גדלתי בקיבוץ ואת התקציב הראשון שלי, למיטב זיכרוני, קיבלתי בגיל 13. תמיד הייתי במינוס בתקציב, אני בכלל לא יודעת על מה הוצאתי את הכסף.

לפני שקיבלתי תקציב לא יכולתי באמת להיות במינוס, אבל הייתי. שנאתי לבקש מאבא שלי כסף. ממש שנאתי את זה. גם שנים רבות חשבתי שהדפוס של החסר נוצר בגלל איך שהוא היה מתנהג. האמת, שכל מה שהוא עשה זה לרשום כמה כסף הוא נתן לי ותמיד בחיוך. הוא גם היה אומר לי שאני ממלמלת ורק כשאני רוצה כסף אני מדברת ברור.

שנאתי לבקש ממנו כסף כי הרגשתי חלשה ומושפלת. את החיוך שלו פירשתי לזחיחות או התנשאות, את האמירה שלו פירשתי כביקורת על כך שאני רודפת בצע. לשם בהירות, אחותי, שקיבלה בדיוק את אותם "תנאים" לא נתקלה בבעיות, לא שנאה לבקש כסף ובטח לא הרגישה רע עם זה. להיפך, היה לה ברור שזה נכון ובסדר ושאבא מחייך כי הוא יודע שהיא תחזיר את הכסף. גם בחייה הבוגרים היא הסתדרה הרבה יותר טוב ממני בכל מה שקשור לכסף: היה לה גם יותר קל להרוויח וגם יותר קל להוציא והיא גם שמרה על הפלוס בבנק.


נושא נוסף שקשור לכסף הוא עבודה. בקיבוץ עבדנו הרבה. כבר בכיתה ד' הייתה לנו בחירה אם לעבוד בדיר בחליבת עיזים או בגינון. פעמיים או שלוש בשבוע היינו משכימים קום ועובדים בין 5 ל-7 בבוקר, לפני הלימודים. אהבתי לעבוד. יחד עם זה כשהייתי בגיל 4, נערך דיון בגן בנושא "במה נעבוד כשנהייה גדולים". התשובה שלי הייתה: "אני לא אעבוד. אני שפן ושפנים לא עובדים."

מבלי להיות מודעת לכך, שתי התפיסות האלו כיוונו אותי בבחירות רבות שעשיתי. באוניברסיטה למדתי כלכלה כי חשבתי שאני אדע להשקיע בבורסה ולעשות כסף בקלות. ברגע האמת, בקורס יסודות המימון, התקשיתי לא להירדם משעמום. עם סיום הלימודים לא רציתי לעבוד במשרות שהוצעו בתחום. הן נראו לי סיזיפיות והמשכתי בעבודות זמניות שהובילו לעבודה במשרה "נורמלית" ודווקא מעניינת, אבל... זה לא באמת היה שבשבילי לעבוד עם בוסים, במקום סגור ומלא שעות. אז למדתי בניית אתרים באינטרנט כדי שאוכל לעבוד על הלפטופ שלי מחוף הים בתאילנד ואחרי שנה בעבודה ה"נורמלית" עזבתי. התוכנית על תאילנד נשארה חלום ברגע שהבנתי שצריך גם להשיג לקוחות וגם להיות מעודכנים בפיתוחים האחרונים. חתמתי אבטלה ולמדתי תכנות כי משרד העבודה נתן לי קורס, אבל בראיונות לא הצלחתי לענות כן על השאלה אם אהיה מוכנה לעבוד הרבה שעות. אחרי חיפוש עצמי הגעתי למסקנה שעלי למצוא את היעוד שלי, את אותו דבר שיעשה לי חשק לעבוד. לא חשבתי שהכסף ייפול מהשמיים.

הגעתי לטיפול ושם השתנו חיי.


לגופו של עניין, למדתי לשנות דפוסי חשיבה ותפיסת עולם שיצרו את תחושת החסר. את תפיסת העולם שלי לגבי עבודה לא שיניתי. אני עדיין חושבת שהחיים נועדו לכיף, עניין, משמעות. למזלי הניאו-הומנולוגיה הוא הנאה צרופה שהעיסוק בו מרגיש כמו זכות ומזל ולא כמו עבודה. היום אני עושה מה שאני אוהבת ויש לי פלוס בבנק. החוף בתאילנד נראה באופק.


ההרגשה היא נקודת המפתח. היא זאת שמהווה תמרור ראשון המסמן לנו שמאחוריה יש מידע סובייקטיבי המייצר תפיסת מציאות על ידי פרשנות וככל שאנחנו ממשיכים לחשוב על פי אותה תפיסה, אנחנו נתקלים שוב ושוב באותה מציאות וטועים לחשוב שהמציאות היא הגורמת להרגשה.


כדי לשנות מציאות משנים הרגשה. מהמקור. מאותה תפיסה שגויה. זה לוקח זמן אבל סופר משתלם.

14 צפיות

מוזמנים ליצור קשר:

  • Facebook

כל הזכויות שמורות

לנטע פיש - ניהול תודעה

כתבו לי

שליחה