hero banner.png

כשאירוע חיצוני מטלטל את חיינו - מה אפשר לקבל בפגישת מיקוד?

כשאירוע שלילי קורה בחיינו זה מלחיץ אותנו כי משהו שלילי נכנס לחיינו וגורם לנו להרגיש שאנחנו לא בשליטה ולא בטוחים.

פעמים רבות, גם אם אנחנו מצליחים להתמודד עם האירוע כשהוא מתרחש, נוצר לנו זיכרון שלילי (טראומטי) לגביו והוא מוסיף מתח וכאב. מערכת ההישרדות שלנו נכנסת לפעולה כי הדבר שאנחנו יודעים בוודאות הוא שאנחנו לא רוצים לחוות את זה שוב.

אבל פה המנגנון האוטומטי שלנו עובד קצת נגדנו, כי כדי שלא נחווה אותו שוב הוא דואג להזכיר לנו את מה שקרה, שנדע להיזהר להבא. וזה לא כולל טריגרים חיצוניים שמעוררים את הזיכרון הטראומטי. זה מעלה את רמת הלחץ ומשפיע על יכולת ההתמודדות שלנו עם תחומים אחרים בחיים.



סיפור הרקע

הגר נאלצה לעבור הפסקת הריון בגלל ממצאים לא תקינים בבדיקת מי שפיר. היא באמת ניסתה להתמודד עם מה שקרה לה – היא השתדלה לשים פוקוס על החיובי בחייה, להגיד תודה על מה שיש לה. היא גם שאלה את עצמה למה זה קרה לה דווקא בהריון הראשון ומה היא צריכה ללמוד מזה והגיעה למסקנה שהיא צריכה להשתנות קצת- להיות פתוחה יותר, לשתף אחרים במה שעובר עליה.

היא בעיקר רצתה להשאיר את זה מאחוריה ולהיכנס שוב להריון כמה שיותר מהר.


מאוד התרשמתי מהגר. היא הפגינה לקיחת אחריות ובאמת ניסתה לא להישאב לפחדים ולהתקדם. זה מצריך כוח רצון וחוסן. היא גם לא פחדה לשאול את עצמה ולבדוק איפה היא יכולה להשתנות, מה שמצביע על אומץ. היא גם הייתה מאוד מודעת להשלכות של הטראומה שחוותה וידעה שבהריון הבא רוב הסיכויים שתהייה לחוצה יותר.


האופן שבו היא פעלה הצליח להחזיק אותה אופטימית זמן קצר, אבל אחרי שני ניסיונות להיכנס להריון שלא צלחו, היא הבינה שהלחץ בו היא נמצאת יכול להיות גורם שמפריע לה להרות. ואז היא הגיעה אלי לפגישה אחת. לא הכרנו לפני כן.


בחירת כיוון

קודם כל, אין שום דרך להסתכל על מאורע טרואמטי בצורה חיובית. לא הרגש ולא ההיגיון שלנו יחשבו שלחוות אובדן, התעללות, מלחמה או אירוע קשה אחר זה חיובי. לכן אנחנו פונים לשאלה: מה אנחנו יכולים ללמוד מזה או לשם מה זה קרה לי?

גם הגר עשתה זאת, רק שהתשובה שלה הייתה שגויה. היא חיפשה לתקן את עצמה, אבל אין קשר בין המסקנה שלה שהיא צריכה ללמוד להיות פתוחה יותר, לבין מה שהיא רוצה.

כדי לקבל תשובה לשאלה זו, עלינו קודם כל לזהות מה החלום, הרצון האמיתי ואז להבין מה בחיינו מעכב אותנו מלהשיג אותו.


אז ביררתי עם הגר מה החלום שלה. החלום של הגר זה להיות אמא. אמא שנהנית לבלות עם הילדים שלה, אמא נינוחה, נוכחת, קשובה.

עכשיו הגיע הזמן לברר אם הגר יודעת להיות נינוחה בחיי היומיום שלה. מסתבר שלא. היא לחוצה בעבודה כל עוד היא לא מסיימת את המשימות שלה.

כיוון שבהווה הגר לא מתנהלת בנינוחות, כדאי לקחת נתונים מהעבר ולברר מה המקור להתנהלות הזו ואיך הוא קשור לאימהות. הגר גדלה בבית עם אמא שלא עבדה. היא טיפלה בילדים. הגר זוכרת שאמא שלה תמיד הייתה עסוקה בלתקתק את העניינים. לרוב לחוצה ולא נהנית. זו ההתנהלות שהגר מכירה מהבית. זה המידע האוטומטי שנשמר אצלה במוח מילדות.


מה היה קורה בלי האירוע המטלטל?

מה היה קורה לולא הפסקת ההיריון?

לכל אמא יש משימות מפה עד להודעה חדשה: כביסה, בישולים, מקלחות, השכבה לישון, סידורים, עניינים. אם הגר לא יודעת להיות נינוחה כיום, כשיש לה משימות לביצוע, איך היא תוכל להיות נינוחה כשיהיו לה עוד משימות?


הסבירות שהגר תהייה אמא לחוצה היא גבוהה, כי היא לחוצה כבר היום וגם זה המידע האוטומטי שיש לה לגבי התנהלות כאמא. הלחץ שלה ירחיק אותה מהאמא שהיא רוצה להיות, יהפוך אותה לחסרת סבלנות או עייפה. היא תתנהג כלפי הילדים שלה לא כמו שהיא באמת רוצה ואז היא תאכל על זה סרטים ורגשי אשמה. לה זה יהיה קשה במיוחד- כי חשוב לה מאוד להיות אמא רגועה ותומכת. המצב הזה יכול לקחת כמה שנים טובות, כי היא רוצה יותר מילד אחד, ועד שהיא תוכל לשים לב למה שקורה לה ולעצור את המומנטום השלילי בחייה, היא כבר תיצור בעיות חדשות ומתסכלות ומטען של רגשי אשמה.


בגלל זה האירוע קרה לה עכשיו, עוד לפני שהקימה משפחה. כדי שתוכל להימנע מכניסה לדרך שתגרום לה כאב ותסכול ובמקומה להגשים חלום.


מה עושים?

עכשיו הגר יודעת מה עליה ללמוד- איך להיות נינוחה גם אם לא הכל מתוקתק ומושלם. זה שינוי של התנהלות אוטומטית שהוטבעה בה בילדותה. היא לא צריכה לא להילחץ ממשימות בכלל, רק בכל פעם שזה קורה לה להזכיר לעצמה להקשיב לצרכים ולרצונות שלה ולא לרוץ לבצע משימה באופן אוטומטי. מותר לנוח או להנות גם אם יש ערמות של כלים וכביסה.

כל המידע היה קיים אצל הגר: החלום שלה, המידע האוטומטי שגורם לה להילחץ ממשימות. היא רק לא ידעה איך הוא מנהל אותה ומפריע לה.

היא לא צריכה לתקן את עצמה ולהיות פתוחה יותר. היא בטח לא צריכה לעבור אירוע כזה בשביל ללמוד להגיד תודה על מה שיש. היא ידעה לראות את הטוב בחייה גם לפני מה שקרה לה.


בסוף הפגישה, כששאלתי אותה האם עכשיו יש לה תשובה אחרת לשאלה :למה זה קרה לי דווקא עכשיו?, היא ענתה שכן. חודש אחרי הפגישה היא כתבה לי: "הי נטע. אני הרבה יותר טוב היום. מאז המפגש שלנו מאוד ניסיתי לעבוד על עצמי. כרגע נראה שהולך טוב."







22 צפיות0 תגובות